פסילת תוקף הצוואה כאשר המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת

נטל ההוכחה המוטל על המתנגד לקיום צוואה בטענה של השפעה בלתי הוגנת הינו כבד. על המתנגד להוכיח, כי המצווה היה נתון להשפעת הנהנה על פי הצוואה, כי לנהנה היו הכלים להפעיל על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכי קיימת זיקה סיבתית בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת לבין עריכת הצוואה כמו שהיא לטובת הנהנה. כלומר, גם אם יוכיח המתנגד, כי המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה, הרי הוא לא בהכרח יצליח להוכיח, כי הצוואה נערכה כמו שהיא, לטובת הנהנה, עקב ההשפעה הבלתי הוגנת שבה היה נתון המצווה.

מהי השפעה בלתי הוגנת ומהם מבחני העזר המנחים את בית המשפט להכרעה בטענה?

בע"א 4902/92 גודמן נ' מוסאייף (בית המשפט העליון) נקבע על ידי בית המשפט, כי לשם הכרעה בטענה יש לבחון האם ביחסים שבין המצווה לנהנה היתה השפעה של הנהנה על המצווה, כשאלה שבעובדה. ככול שהתשובה לכך הינה חיובית, יש לבחון האם בהשפעה של הנהנה על המצווה היה גם מימד של אי הגינות. אי הגינות בהשפעה הינה שאלה ערכית נורמטיבית, אשר תוכרע על ידי מושגים של מוסר אישי ומוסר חברתי, תוך שבית המשפט יכוון לרצונו האמיתי של המצווה. בפסיקה נקבעו מבחנים שונים אשר מסייעים לבית המשפט להכריע בשאלה האם המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש (בית המשפט העליון)) ובין השאר נקבעו שם המבחנים כדלקמן: א. "מבחן התלות והעצמאות". בית המשפט יבחן האם בתקופה, אשר היתה סמוכה למועד עריכת הצוואה היה המנוח עצמאי מבחינה פיזית ושכלית. ככול שבית המשפט ישתכנע, כי המנוח היה עצמאי, הרי הדבר יסייע בלשכנע את בית המשפט שהמנוח לא היה תלוי בנהנה. ב. "מבחן התלות והסיוע". בהנחה וייקבע שהמנוח לא היה עצמאי, הרי בית המשפט יבחן באיזו מידה סייע הנהנה למנוח ובאיזו מידה סייעו למנוח גם אחרים. בדרך זו יוכל בית המשפט לקבוע באיזו מידה היה המנוח תלוי בנהנה. ג. "מבחן קשריו של המנוח עם אחרים". בית המשפט יבחן את טיב קשריו של המנוח עם אנשים אחרים ואת היקפם בסמוך למועד עריכת הצוואה. ככול שבית המשפט יקבל את הרושם שהמנוח היה מבודד ומצוי בקשרים רק עם הנהנה, הרי תגבר הנטייה להניח, כי המנוח היה תלוי בנהנה. ד. "מבחן המעורבות בעריכת הצוואה". בית המשפט יבחן באיזו מידה היה הנהנה מעורב בעריכת הצוואה.

כיצד יכול מתנגד לקיום צוואה להוכיח טענה של השפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה/הזוכה כלפי המצווה?

מעטים הם המקרים שבהם ניתן להוכיח השפעה בלתי הוגנת מובהקת מצד הנהנה כלפי המצווה. השפעה בלתי הוגנת מובהקת הינה מצב דברים שבו העובדות המתבררות מהמקרה הנידון בפני בית המשפט אינן מותירות כל ספק, לפיו המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה ואשר בעקבותיה נערכה הצוואה לטובת הנהנה. דוגמא למקרה של השפעה בלתי הוגנת מובהקת יובא במקרה להמחשה להלן –

לאלמן קשיש כלשהו היו אי פעם שני ילדים, אחד התגורר בחו"ל והשני בארץ. לאותו אלמן לא היו מכרים או קרובי משפחה אחרים בארץ וזה היה די מבודד. הבן שהתגורר בארץ דאג לאביו הקשיש וטיפל בכל צרכיו. האב היה תלוי בבנו אשר חי בארץ במידה רבה מאוד. ביום מן הימים דיבר הבן עם אביו על סוגיית עריכת צוואה בנוכחות אחת מהעובדות בבית האבות שבו גר הקשיש. הבן אמר לאביו שבנו השני כלל לא דואג לו ולכן עליו לערוך צוואה ולדאוג שכל רכושו יעבור אליו ושאם הוא לא יעשה כן הוא יפסיק להגיע אליו ויפסיק לטפל בו. לאחר מכן תיאם הבן שבארץ פגישה אצל עו"ד לירושה, שילם לאותו עורך דין ירושה עבור עריכת צוואה והאב ערך צוואה שבה ציווה את כל רכושו לבנו, אשר חי בארץ, תוך שהקשיש הדיר את בנו אשר חי בחו"ל לחלוטין מנכסי עזבונו. במקרה זה, אם יגיש הבן, אשר התגורר בחו"ל, התנגדות לצוואה, הרי סביר ויצליח להוכיח אותה באופן מובהק, שכן, הוא יוכל להוכיח שאביו היה נתון להשפעת הבן שחי בארץ (האב היה תלוי בו, האב היה מבודד, רק הבן בארץ טיפל בו), הוא יוכל להוכיח שהבן השפיע על האב באופן בלתי הוגן (לשם כך יוכל להעיד את העובדת בבית האבות, אשר שמעה את דברי הבן לאביו בקשר לעריכת הצוואה) וכן יוכל הוא להוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת שנעשתה מצד הבן שחי בארץ כלפי אביו המנוח, לבין עריכת הצוואה לטובתו (הוא יוכל להוכיח את סמיכות הזמנים בין ההשפעה הבלתי הוגנת למועד עריכת הצוואה, את מעורבותו של הבן שחי בארץ בעריכת הצוואה וכיוצ"ב).

במרבית המקרים, כאמור, קשה להוכיח השפעה בלתי הוגנת מובהקת, שכן ברוב המקרים ההשפעה נעשית בחדרי חדרים, בין הנהנה למצווה. יחד עם זאת, במקרה שבו לא ניתן להוכיח השפעה בלתי הוגנת מובהקת, הרי עדיין עומדת בפני המתנגד לקיום צוואה האפשרות להוכיח, כי נסיבות המקרה שהובא על ידו לדיון בפני בית המשפט מקימות חזקה להשפעה בלתי הוגנת, זאת כפי שיפורט להלן.

אם לטענת המתנגד, המנוח היה תלוי בנהנה באופן מוחלט, הרי יהיה עליו לבסס במסגרת כתב ההתנגדות את כל הטענות העובדתיות המבססות את התלות הנטענת. בכלל זאת, יהיה על המתנגד להתייחס למידת עצמאותו הפיזית והשכלית של המנוח, לתלות של המנוח בנהנה, להיעדר קשרים של המנוח עם אחרים, למידת מעורבותו של הנהנה בחיי המנוח בכלל ובעריכת הצוואה בפרט. אם המתנגד יצליח לבסס טיעון וכן יעלה בידו להראות בראיות, כי המנוח היה תלוי במידה רבה מאוד בנהנה עד, כי ניתן להניח שנשלל רצונו החופשי של המנוח, הרי תקום חזקה בעובדה, לפיה המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה. אם זה יקרה, הרי הנהנה על פי הצוואה יידרש להראות, בראיות, כי לא היה בהשפעה מצידו על המנוח מימד של חוסר הגינות. אם מבקש קיום הצוואה לא יעמוד בנטל הראיה, כי אז תיוותר בעינה החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה כלפי המצווה. המתנגד לקיום הצוואה לא יצא ידי חובתו בשכנוע בית המשפט בדבר השפעה בלתי הוגנת, אלא שעליו יהיה להוכיח צלע נוספת והיא, כי קיים קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת שהוכחה לבין ניסוח הצוואה כמו שהיא, לטובת הנהנה. אם במקרה כלשהו, למשל, ייקבע, כי אמנם קמה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, אשר לא נסתרה ואולם הוכח, כי הנהנה על פי הצוואה כלל לא ידע שהמנוח ערך צוואה וכלל לא ידע שזיכה אותו, הרי סביר ובית המשפט ידחה את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת בטענה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת שהוכחה לבין עריכת הצוואה כמו שהיא לטובת הנהנה.

במקרה שבו המתנגד לקיום הצוואה יטען, כי הנהנה היה מעורב בעריכת הצוואה בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה, הרי ייתכן והצוואה תיפסל ותאבד תוקף ולו בשל מידת המעורבות עצמה. גם אם המתנגד לא יצליח לשכנע, כי מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה עלתה לכדי מידת מעורבות המצדיקה את פסילת הצוואה בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק, עדיין ייתכן ובית המשפט יקבע, כי בשל המעורבות עצמה קמה חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה כלפי המצווה ואז, כפי שמובהר בפסיקה לעיל, נטל הראיה יעבור לשכמו של מבקש קיום הצוואה, אשר הוא יידרש להראות, כי לא היה בהשפעה על המצווה מימד של חוסר הגינות ואילו המתנגד לקיום הצוואה יידרש להוכיח, כי לא רק שהחזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת לא נסתרה, אלא שקיים קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת מצד הנהנה כלפי המצווה לבין עריכת הצוואה כמו שהיא, לטובת הנהנה.

מהמקובץ לעיל עולה, כי על מתנגד קיום הצוואה מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה כלפי המצווה וכן, כי קיים קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת לבין עריכת הצוואה כמו שהיא, לטובת הנהנה.

מקרים מהפסיקה אשר דנו בשאלות המשפטיות הנוגעות לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת

ביום 30.5.10 ניתן בבית המשפט לעניני משפחה בראשל"צ פסק דין בת"ע 4480/08, שבו קבע בית המשפט, כי ככלל על המתנגד לקיום הצוואה מוטל הנטל להוכיח, כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת. יחד עם זאת, אם יוכיח המתנגד, כי הנהנה או בן זוגו היו מעורבים או עדים לעשיית הצוואה או אם יוכיח, כי היתה תלות רבה למדי של המצווה בנהנה ע"פ הצוואה, הרי תקום החזקה, לפיה הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ואז הנטל להראות אחרת יעבור לפתחו של מבקש קיום הצוואה, אשר עליו יוטל להוכיח, כי לא היה בהשפעה על המצווה מימד כלשהו של חוסר הגינות.

בע"א 423/75 (בבית המשפט העליון) נקבע, כי אם הוכחה על ידי המתנגד לקיום הצוואה תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה, עד כי ניתן להניח שנשלל רצונו החופשי של המצווה, הרי קמה החזקה, לפיה המצווה היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה ובמקרה זה יעבור הנטל לסתור את החזקה לפתחו של הנהנה.

בע"א 2119/94 בעניין לנדאו נ' וין, קיבל בית המשפט העליון טענת התנגדות לצוואה עקב השפעה בלתי הוגנת. בית המשפט העליון קבע כממצא, כי הנהנה השתלט על אימו המצווה וזו היתה תלויה בו בכל אופן ומובן. בית המשפט אף גינה את העובדה שהצוואה הודפסה בביתו של הנהנה ושהמצווה הוחתמה על צוואתה בנוכחות שני עדים מזדמנים וקבע, כי נסיבות אלה מחזקות את המסקנה שהמצווה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה. בית המשפט העליון קבע, כי בנסיבות העניין קמה החזקה, לפיה המצווה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנהנה וכי זה לא הצליח לסתור אותה. מהטעם הזה הורה בית המשפט על פסילת הצוואה.

בת"ע 5690/99 (עניני משפחה מחוזות ת"א והמרכז) קבע בית המשפט, כי בין המנוח למבקשת קיום הצוואה היתה תלות רבה למדי, אשר יצרה חזקה בעובדה להשפעה בלתי הוגנת של מבקשת קיום הצוואה על המנוח. יחד עם זאת, מבקשת קיום הצוואה שם סתרה את החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת והצליחה להראות, כי על אף התלות הרבה שהיה למנוח כלפיה, הרי זה עשה את צוואתו ברצון חופשי, כי היה ביניהם קשר ריגשי, כי נסתרה טענת מתנגדי קיום הצוואה בקשר לבידוד המנוח וכיוצ"ב. במקרה זה נקבע אף, כי הנהנית ע"פ הצוואה לא ידעה כלל על עריכת הצוואה, אלא שנה לאחר עשייתה וכי עריכתה היתה פרי יוזמה מלאה של המנוח. זוהי דוגמא מצויינת שבה סביר להניח, כי גם אם בית המשפט היה קובע, כי ביחסים שבין המצווה לנהנית היתה השפעה בלתי הוגנת אשר לא נסתרה, עדיין סביר והיה נקבע, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין עצם ההשפעה הבלתי הוגנת (שהוכחה) לבין עריכת הצוואה כמו שהיא, לטובת הנהנית וניתן להניח שלו מהטעם הזה היתה ההתנגדות לצוואה נדחית.

בת"ע 6920/99 (עניני משפחה מחוזות ת"א והמרכז) דחה בית המשפט התנגדות לצוואה, זאת על אף שקבע, כי המנוח לא היה עצמאי מבחינה פיזית. בית המשפט קבע, כי המנוח היה עצמאי מבחינה הכרתית ושכלית וכן הסתייע באחרים ולא רק בנהנית על פי הצוואה ועל ידי כך, בין השאר, קבע, כי לא הורם הנטל להוכחת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המצווה.

בתיק ב"ז (חיפה) 639/90 סטיינבוק נ' מזרחי נקבע, כי ניסיון מצד הזוכה לשכנע את המצווה להוריש לו, אין בו כשלעצמו כל פסול ובלבד שאין בו מימד של איום כלפי המצווה. כלומר, ההשפעה הופכת לבלתי הוגנת מקום שבו הזוכה מאיים במפורש או במרומז על המצווה, כי אם זה לא יצווה לו מנכסיו אז הדבר ישליך על המצווה באופן כזה או אחר (הזוכה לא יטפל בו או לא יבקר אותו או לא ידאג לו וכיוצ"ב).