סעיף 3 לחוק הירושה מגדיר כי מי שכשר לרשת את המוריש הוא כל מי שהיה בחיים בעת פטירת המוריש (הכוונה לקרוביו) וכי דין מי שנולד תוך 300 ימים לאחר מות המוריש דינו כדין מי שהיה בחיים בעת מות המוריש. פירושו של דבר, כי המחוקק ראה לנכון להגן גם על ילדים של המוריש, אשר בעת פטירתו היו עוברים, בבטן אימם, אך טרם באו לעולם ולזכותם בזכות ירושה בעיזבונו.
הוראות אלה חלות גם על יורש על פי דין וגם על זוכה על פי צוואה.
סעיף 1 לחוק הירושה קובע כי זכות הירושה של היורשים קמה עם פטירתו של המוריש ועקרון זה ידוע כעקרון "הנפילה המידית", אשר אינו מתקיים במקרה של יורש "עובר" , אשר זכותו לרשת קמה לו עם לידתו ולמפרע. בשל כך ממש ראה המחוקק לנכון להבטיח כי עיזבון המנוח לא יחולק עד אשר ייקבעו זכויות הירושה התלויות בלידת עובר. זה כמובן רלוונטי למצב עובדתי שבו בעת שמנוח נפטר היה לו עובר שהורתו הייתה במנוח.
בקביעת חלון הזמן של 300 ימים יצא המחוקק מנק' הנחה, כי אין ייתכנות שעובר של נפטר ייוולד למעלה מ – 300 ימים לאחר פטירתו ושאם כך, הרי מתחייבת מסקנה שהעובר אינו של הנפטר.
מעניין מה יקרה אם לבית המשפט יבוא יום אחד טוען, אשר יטען כי זה הינו צאצא של מוריש פלוני ימציא לכך ראיות ואולם הנסיבות תהיינה כאלה שהורתו הייתה לפני פטירת המוריש והוא נולד למעלה מ – 300 ימים לאחר פטירת המוריש (כנראה שאלה נסיבות נדירות אבל ייתכן והן אפשריות מבחינת הרפואה), האם בית המשפט בכל זאת יזכה את אותו צאצא בזכות הירושה ? אנו סבורים שכן ולבית המשפט קיימת סמכות טבועה לקבל כל החלטה שמטרתה לעשות צדק. יתרה מכך, אין לשכוח, כי חוק הירושה נחקק לפני כ – 50 שנה וייתכן וחלק מהוראותיו אינן מתאימות למציאות העכשווית. זה המקום שבו שומה על בית המשפט לעשות צדק ולזכות צאצא ביולוגי של מוריש גם אם זה נולד בחלוף 300 ימים מעת שהמוריש נפטר.
סעיף 4 לחוק הירושה קובע, כי גם תאגידים כשרים לרשת את המוריש אם במות המוריש הייתה להם כשרות לזכות בנכסים או אם נעשו כשרים תוך שנה מיום מתן צו קיום צוואה ולבית המשפט סמכות להאריך תקופה זו בשנה נוספת.
