ישנם מצבים בהם אדם עורך צוואה מסודרת ומצווה בה על אופן חלוקת נכסיו לפי רצונו, אך לאחר מכן עורך שינויים בבעלותו על הנכס. המקרה הנפוץ ביותר הוא שאדם שמחזיק בבעלות על נכס מצווה בצוואתו על הורשת הנכס ליורש מסוים לאחר פטירתו, אך מוכר את הכנס וקונה אחר במקומו בתקופה שבין עריכת הצוואה ופטירתו. מדובר במקרים בהם המצווה לא שינה את צוואתו בהתאם לשינויים בבעלותו על נכסים.
במקרים כאלו, לא ברור מה צריך לקרות לאחר פטירתו. החוק מותיר את ההחלטה בידי בית המשפט. אם אדם ציווה בצוואה כי אחד מיורשיו יקבל בירושה נכס מסוים ולאחר מכן מכר אותו והחליפו באחר, נשאלת השאלה מה היא זכות הירושה, אם בכלל, של אותו יורש על הנכס החדש.
לבית המשפט יש כוח להכריע
השאלה הנשאלת למעשה היא מה הייתה כוונתו של המצווה. האם בכך שלא תיקן את הצוואה בהתאם לשינויים שחלו בנכסיו הוא התכוון לבטל את זכות הירושה של אותו יורש ספציפי, או שהתכוון שאותו יורש יקבל בירושה את הנכס החלופי שרכש. במקרים מסוג זה, ישנו מקום לפרשנות של בית המשפט. עד כה, ברוב המקרים בישראל בתי המשפט נטו דווקא לפרשנות סלחנית יותר. הכוונה היא שבפסקי דין שעסקו בנושא, ניתן לראות שלרוב הוחלט כי כוונת המצווה בצוואה המקורית נשארה בעינה גם לאחר השינויים בבעלות על הנכס ועל כן היורש הספציפי קיבל בירושה את הנכס החלופי. מה שעומד בבסיס הגישה הזו, הוא המחשבה שאם אדם היה רוצה להדיר יורש פוטנציאלי מצוואתו, הוא היה טורח לעדכן את הצוואה בהתאם ולא מותיר מקום לפרשנות. מניעת ירושה של נכס מיורש משמעותה הדרה שלו מצוואת המוריש וזוהי פרשנות קיצונית שבתי המשפט לרוב בוחרים להימנע ממנה.
