סעיף 23 לחוק הירושה מגדיר את הדרישות אשר בהתקיימן יינתן תוקף לצוואה בעל פה הידועה גם כצוואת "שכיב מרע".
מדובר בצוואה בע"פ, אשר בשונה מצוואה בעדים, בכתב יד או צוואה נוטריונית, הינה צוואה "חלשה" במובן זה שזו נתונה למניפולציות שונות של מעוניינים בעזבון המנוח וצדדי ג', אשר עשויים בתרגילי תחבולה שונים לנסות ו"לייצר" יש מאין צוואה בע"פ שאינה תואמת כלל את רצון המצווה.
לפיכך, בתי המשפט נוטים להשקיף על צוואות בע"פ המוגשות לקיום בעיניים חשדניות ואלו מחוייבים להקפיד ולבדוק בזהירות רבה האם יש מקום לקיים את הצוואה בע"פ הנטענת אם לא. (ע"א 436/01). בתי המשפט צריכים להשתכנע בראיות חזקות שיש לקיים את הצוואה בע"פ ולעניין זה די בכך שהעדים לצוואה בע"פ נמצאו חסרי אמינות כדי לפסול את הצוואה (ע"א 138/64).
על מנת שצוואה בע"פ תקבל תוקף על בית המשפט להשתכנע שהמנוח היה שכיב מרע ולחילופין, כי זה ראה עצמו מול פני המוות בנסיבות אובייקטיביות שהצדיקו כן. כמו כן, על בית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וברצונו הגמור של המנוח לצוות. כמו כן, על 2 העדים לצוואה לערוך בעצמם זכרון דברים שישקף את דברי המנוח, לחתום עליו ולהפקיד אותו בסמוך ככול הניתן אצל הרשם לענייני ירושה (ע"א 430/73). אי דיוקים בין אמירות המנוח לבין האמור בזכרון הדברים עשויים בהחלט להביא לפסילת הצוואה.
בית המשפט צריך להשתכנע, כי דברי המנוח מהווים צוואה ולא סיפור או אמירה שאין בה גמירות דעת לצוות (ת"ע (נצרת) 1880/05).
על הזוכה לפי הצוואה בע"פ מוטל הנטל לשכנע, כי זה עומד בתנאי החוק וכי יש לקיים את הצוואה וזהו נטל כבד לנוכח האמור לעיל.
