עריכת צוואה מחייבת, כי עושה הצוואה יהא בעל גמירות דעת לצוות כאמור בהוראות הצוואה.
ההגדרה הפשוטה של המונח גמירות דעת היא, כי הפעולה המשפטית נעשתה ברצון חופשי וזו מהווה את רצונו הסופי וההחלטי של עושה הפעולה. אם בצוואה עסקינן, אז גמירות דעת לעריכת צוואה כוונתה, כי עורך הצוואה עשה אותה ברצון חופשי וגמור וכי הצוואה והוראותיה משקפים באופן נחרץ וסופי את רצונו האחרון של המוריש לאשר ייעשה בנכסי עיזבונו אחר פטירתו.
המונח גמירות דעת כרוך באופן בלתי נפרד בכשירותו של עושה הצוואה כיון שמצווה נטול כשירות משפטית אינו יכול להיות מלכתחילה בעל רצון לביצוע פעולה משפטית ובוודאי שלא בעל רצון מגובש וחופשי לערוך צוואה.
בבירור תוקפן של צוואות ובתיקי התנגדות לצוואה מרבים בתי המשפט לעסוק ולהעמיק בשאלת גמירות הדעת של המוריש לערוך את הצוואה, שכן צוואה שנעשתה ללא גמירות דעת מצד המצווה תיפסל.
הכיצד יכולים בתי המשפט ללמוד ולהסיק גמירות דעת של המוריש לערוך צוואה ? ובכן, אין רשימה סגורה של דוגמאות ומקרים וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. להלן אציג דוגמאות של מקרים ונסיבות אשר לאורן יש לבית המשפט כלים להכריע בשאלת גמירות הדעת של המצווה.
כאשר עסקינן בצוואה בכתב יד, למשל, הרי כתנאי לתוקפה זו צריכה להיערך בכתב ידו של המצווה. בתי המשפט נוטים ליתן לעצם כתיבת הצוואה בכתב יד משקל חיובי לעניין גמירות הדעת. משמע, אם המצווה כתב את הוראות הצוואה כפי שכתב, הרי פשיטא שכך הוא רצה להורות.
כיום ניתן להפקיד צוואה ערוכה אצל הרשם לענייני ירושה. אקט ההפקדה הינו אישי, יכול וייעשה רק על ידי המצווה עצמו. בתי המשפט נוטים לראות בפעולת ההפקדה סממן נוסף לגמירות הדעת, כי לא רק שהמצווה ערך את הצוואה, אלא שלאחר עריכתה זה פעל להפקידה באופן אישי אצל הרשם לענייני ירושה.
כאשר לאחר עריכת הצוואה ערך המוריש מכתב או מזכר כלשהו שבו הוא ציין את פרטי נכסיו העדכניים בהקשר לצוואה שערך קודם לכן, הרי זה בהחלט יכול להעיד על כי הצוואה שנערכה על ידי המוריש שיקפה את רצונו הגמור והסופי של המצווה.
בתי המשפט יכולים ללמוד על גמירות הדעת של המוריש מסממנים וראיות חפציות ו/או בכתב וכן מעדויות בע"פ של עורך הצוואה, של אנשים שהיו בקשר עם המוריש ואשר יכולים להעיד על שיקוליו של המוריש בעריכת הצוואה, על רצונו המגובש כפי שזה הביע לצוות בטרם עריכת הצוואה ואף בדיעבד, לאחר שזו נערכה כבר.
אין רשימה סגורה של מקרים ודוגמאות, אשר לפיהם ניתן ללמוד על גמירות הדעת של המצווה לערוך צוואה ואולם ברור הוא, כי כל צוואה מכל סוג מחייבת גמירות דעת מצד המצווה לעריכתה כתנאי לתוקפה המשפטי.
