חלוקת רכוש בין בני זוג שנפרדים נקבעת על פי "הלכת השיתוף". הלכה זו התפתחה במשך השנים על ידי בתי המשפט והיא אינה חלק מחוק רשמי. הלכת השיתוף קובעת כי כל הרכוש שנצבר על ידי בני זוג במהלך חייהם המשותפים, יתחלק שווה בשווה ביניהם במקרה של חלוקת רכוש בעקבות פרידה.
רכוש שנצבר על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים או באמצעות ירושה, שייך לו באופן בלעדי והוא אינו מחויב לחלוק אותו עם בן הזוג בעת חלוקת רכוש. זוהי הקביעה שהייתה נפוצה בעבר, אך הלכת השיתוף התפתחה והשתנתה עם השנים וההתייחסות אילה היום היא שונה.
הפסיקה בתחום זה בשנים האחרונות נמצאת במגמה הפוכה ונוטה להתייחס אל נכסים שנרכשו לפני הנישואים או שהתקבלו דרך ירושה כאל רכוש משותף לכל דבר ועניין.הכוונה היא, שבמקרים של חלוקת רכוש בעת פרידה, השיתוף הורחב והא חל כיום על כלל הרכוש, ללא הפרדה כרונולוגית של הבעלות על הנכס.
מה שעומד בבסיס השינוי בפסיקה היא תפישה שונה של אורח החיים הזוגי. כיום, בתי המשפט מייחסים חשיבות רבה למאמץ שנעשה על ידי שני בני הזוג לאורך חייהם המשותפים. הכוונה היא לעבודות בית או עבודות חוץ, המאמץ לפרנס, המאמץ לשמור על שלום בית, עול גידול הילדים ועוד. כל אלו, על פי התפישה הנוכחית, גורמים לגבולות הבעלות על נכסים להטשטש ולהיות מכילים יותר.
חשוב לציין כי השינויים שחלו בהתייחסות להלכת השיתוף על ידי בתי המשפט תקפים רב לגבי נישואים שהחלו לפני ה-1.1.74, זאת אומרת, מקרים בהם ניתן להוכיח נישואים ארוכים ויציבים שבהם שני בני הזוג ניהלו משק משפחתי משותף תוך מאמץ הדדי.
לסיכום, זכויות בני הזוג בתחום הבעלות על נכסים השתנו עם השנים. כיום, בתי המשפט מתייחסים לנכסים שנרכשו לפני הנישואים או שהתקבלו בירושה כאל רכוש משותף לשני בני הזוג, ולכן במקרה של פרידה, הם חלק בלתי נפרד מחלוקת הרכוש השוויונית בין בני הזוג.
